טיפול בטראומה

בואו נחדד ונדייק את העניין עוד יותר – סמוך מאד להתרחשותו של האירוע הקשה או המלחיץ התגובות האנושיות הטבעיות תהיינה פחד ותחושת חוסר אונים, יהיה אפילו טבעי למרר בבכי, או לגלות קשיים בחשיבה לוגית שקולה ובקבלת החלטות, בעיקר עד ההכרה כי האירוע-עצמו הסתיים וכי הסכנה שהתלוותה לו נעלמה. כלומר, עצם העובדה כי אנחנו חווים מגוון של רגשות אנושיים מורכבים סביב התרחשותו של האירוע הספציפי, אינה זו ההופכת את האירוע לטראומה. יחד עם זאת, חלק מהאירועים הקשים אכן עלולים להוביל להתפתחותה של תגובה טראומטית מסוג מסוים, שטיבה עשויות להיות שונות מאדם אחד לחברו, בהתאם לאופי האירוע, גילו של האדם בעת התרחשות האירוע, כמו גם אופיו בו וסגנון התמודדותו של האדם המעורב באירוע.

התגובה הטראומטית, לרוב, תהיה מאופיינת בחלק או בכל התסמינים המפורטים להלן:

זיכרונות ופלאשבקים – זיכרונות לא קרואים ולא רצויים הנוגעים לטראומה, שמגיעים ונחווים בצורת פלאשבקים או סיוטים בעת השינה. הופעתם מעוררת את חוויית הטראומה בצורה מוחשית, והזיכרונות עלולים להגיח, הן בזמן הערות והן בזמן השינה אצל אנשים מבוגרים. אצל הילדים, הזיכרונות הללו עלולים לצוף גם בעת שהם משחקים.

ניסיון להימנע מטריגרים – גירויים המקושרים לאירוע הטראומטי והמעוררים את הזיכרונות קרויים "טריגרים". הטריגר עשוי להיות מקום, אדם, צליל, ריח או כל דבר אחר המזכיר לאדם את הטראומה שעבר. רבים מהמתמודדים עם מצבים פוסט-טראומטיים מפתחים התנהגות המנסה להימנע מחשיפה לטריגרים, אשר, לרוב, תקשה על תפקודם היומיומי והופכת את חייהם למורכבים ולמסובכים יותר.

דריכות ועוררות – יתר של מערכת עצבים – העוררות עשויה להתבטא באספקט הפיזי צורה של קשיים בשינה וריכוז או פעילות מוגברת במערכת העיכול. מהבחינה ההתנהגותית, היא עשויה להתבטא בהתנהגות מוגזמת, כהתפרצויות זעם בשל דברים מינורים או בתגובות בהלה שנראות כחורגות מפרופורציה.

מצב רוח ירוד ותחושות שליליות – המתמודדים עם טראומה עלולים לחוות תחושות של אשמה ו / או בושה, ניתוק מהסביבה החברתית, לגלות חוסר עניין ולהתקשות במתן אמון.

דיסוציאציה – מנגנון ההגנה הנפוץ בהתמודדות עם השפעתה של טראומה הוא הדיסוציאציה – יצירת נתק בין האירוע הטראומטי לבין רובד המודע של האדם, הדחקה, שיכחה של פרטים הנוגעים לאירוע, "התבוננות" מהצד על החוויה – כולם מקושרים למנגנון זה.